גיל ההתבגרות - הכי מפחיד שישפילו אותי 

הרגש הקשה ביותר חברתית, זה שכל בני הנוער באשר הם מנסים להימנע ממנו כול הזמן הוא השפלה –

נדמה לכם שללכת לעבודה כול יום זה קשה? הפוליטיקה הארגונית במקום העבודה מתישה אתכם? זה כאין וכאפס לעומת מה שהילדים שלכם חווים בבית הספר בכול יום!

ללכת לבית הספר זה בכלל לא ללכת ללמוד, זה לצאת כל יום "למלחמה" ולחזור כל יום בשלום.

במציאות בית הספר, כול דבר שיוצא מפיהם של המתבגרים הוא העזה! אפילו חיוך (האם אני אקבל חיוך בחזרה?) או "היי" (אני לא זוכרת שדיברתי אלייך...) הם לא בטוחים, אם אני רוצה לתמוך בדעה של מישהו שאני פחות מכיר, לא בטוח שהוא יקבל את זה, אם אני רוצה להזמין מישהי אחר הצהריים- זו התמודדות עם דחייה כמעט מיידית, ואם כבר הזמינו אותי למסיבה, האם גם אחרים יודעים שאני בא, האם גם הם מאשרים את בואי?

הראש של הילדים שלכם טוחן ימים ולילות איך נכון להביא את עצמם, מה לומר,איך לקבל את פניהם של האחרים, איך לפתוח בשיחה, איך להתנהג עם מי, איך להפר שתיקות, איך לגרום לצחוקים המשותפים להפוך לחברות אמיתית, איך יגיבו אליהם אחרים ואיך הם יגיבו למה שהאחר הגיב. המון פרשנויות לכול מילה ומבט שנזרקים לעברם ורוב הפרשנויות פחות אופטימיות וטובות. כל אלה מביאים הרבה פעמים לרגש של חוסר ביטחון, תסכול, חוסר העזה, התכנסות פנימית וויתור.

וכאשר הצלצול הגואל של סוף היום נשמע סוף סוף, עם כל המטען הזה הם מגיעים הביתה! מותשים לגמרי נפשית מהפחד להיות מושפל, סופרים את הכישלונות שלהם, מתוסכלים מחוסר ההעזה שלהם, קורסים תחת האי וודאות של מה שקורה, אחרי כול זה – הם אמורים להגיע לחוף המבטחים שלהם, למקום הבטוח והאוהב שבו אמורה להיות להם תחושת ביטחון ותחושת יכולת. למקום שבו לא חייבים לחשוב על כול תנועה, התנהגות או מילה שאומרים.

אבל בפועל, מעטים מגיעים לבית כזה. רובם חוזרים לאווירה של ביקורת, חוסר סבלנות ולפעמים כעס ועצבים שמותקים אליהם ממקום העבודה שלכם.

ואז, הם מחפשים את החדר

ואז, הם מתרחקים על מנת להישאר שפויים בכול הלחץ שהם חווים

ואז, הם לא משתפים אותנו כי אנחנו לא מבינים

ואז, הם מתיקים את הכעס והתסכול שלהם עלינו ותוקפים אותנו על מה שאנחנו אומרים או חושבים, ואנחנו עושים פעמים רבות, בדיוק את אותו הדבר.

אתם חוף המבטחים שלהם, הם חייבים המון כוח ואומץ! לשם כך הם צריכים לדעת שהם מקסימים ונפלאים כמו שהם, הם צריכים לדעת שמותר להם לטעות, שמעטות הטעויות שאין אפשרות באמת לתקן, הם צריכים לדעת שהם מסוגלים ויכולים, הם צריכים לדעת שאתם סומכים עליהם, להתמלא בכוח כול יום מחדש על מנת לשרוד את היום הבא...

אני מציעה לכם לעשות תרגיל פשוט כבר מהיום – תבדקו כמה פעמים ביום אתם מעצימים אותם לעומת כמה פעמים ביום אתם מבקרים ומנסים לתקן אותם. מניסיון אישי, אני בטוחה אתם תופתעו מהתוצאות.